משה סעידי נולד בשנת 1937 בעיר המדאן שבאיראן. בילדותו נחשף לעולמות האמנות דרך ציור, פיסול וקליגרפיה, לצד עבודות כפיים של אביו בבנייה ורקמותיה של אמו. כבר בגיל צעיר ניכר בו החיבור לחומר ולצורה. בשנת 1950, כשהיה בן שלוש־עשרה, עלה לישראל לבדו, תחילה לקיבוץ נען ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ כפר מנחם – שם מצא את סביבתו החברתית והאמנותית, ובה חי ויצר מאז.

במהלך השנים העמיק בלימודי אמנות – במכון אבני, במדרשה למורים לציור בתל אביב, בלונדון ובאקדמיות נוספות – מה שהעניק ליצירתו בסיס רחב והשפעות מגוונות. בשנות השישים החל להתמקד בקרמיקה אמנותית, ובמיוחד בשילוב הקרמיקה עם אדריכלות. תחום זה הפך לשדה הפעולה המרכזי שלו לאורך חייו.

מאז ועד היום יצר סעידי עשרות רבות של עבודות, בהן קרוב ל־140 קירות אמנות במבני ציבור, קיבוצים, בתי תרבות, מוסדות חינוך, בתי כנסת וחללים עירוניים. עבודותיו אינן מוצבות כקישוט בלבד – אלא נטמעות במבנה עצמו והופכות לחלק מהחוויה של המקום. החומר הקרמי משמש אותו לבניית שפה חזותית שמחברת בין האדם, הקהילה והסביבה.

בין יצירותיו הבולטות ניתן למנות את “מלחמה ושלום” (1969), קיר קרמיקה רחב ממדים שהוצב במטה התנועה הקיבוצית בתל אביב. הקיר משתרע על פני כ־70 מטרים רבועים ומתאר בסגנון ציורי־סימבולי את ניגודיהם של חיי האדם – הרס ובנייה, כאב ותקווה. דוגמה נוספת היא האנדרטה “קדיש ותפילה” באשדוד (2000), שנבנתה מפליז ובשילוב לוחות שיש, ומוקדשת לבני העיר שנפלו במערכות ישראל.

עבודות נוספות פזורות ברחבי הארץ – בקיבוצים, באולמות תרבות, בבתי ספר ובמרחבים עירוניים. רבות מהן נוצרו בשיתוף פעולה עם אמנים נוספים, ביניהם שרגא ווייל, שמואל כץ ומשה קסטל, ובשילוב תכנון של אדריכלים מרכזיים בתנועה הקיבוצית. שיתופי פעולה אלה הדגישו את תפיסתו של סעידי, שלפיה אמנות ציבורית היא חלק בלתי נפרד מהחיים המשותפים ומהמרחב בו היא מתקיימת.

יצירתו של משה סעידי נעה תמיד בין אישי לציבורי: בין זיכרון פרטי לסיפור קולקטיבי, בין שפה מסורתית לחיפוש מתמיד אחר חידוש. החומר הקרמי, על קשיחותו ועמידותו, הופך בידיו לכלי ביטוי חי ודינמי – כזה שממשיך ללוות את המרחב הישראלי כבר למעלה משישה עשורים.